אתרים קדושים בודהיסטים במונגוליה

הבודהיזם במונגוליה שואב חלק ניכר ממאפייניו האחרונים מהבודהיזם הטיבטי משושלות הגלוג והקאגיו. באופן מסורתי, הדתות האתניות של המונגולים כללו פולחן לגן עדן ("השמיים הכחולים הנצחיים") ולאבות הקדמונים ולפרקטיקות הצפון אסייתיות העתיקות של שאמאניזם, שבהן מתווכים אנושיים נכנסו לטראנס ודיברו אל ובעבור כמה מהאינסופים הרבים של רוחות האחראיות למזל או לרוע המזל האנושי.

למרות שקיסרי שושלת יואן במאות ה-14 וה-15 כבר התנצרו לבודהיזם הטיבטי, המונגולים חזרו לדרכיהם השאמאניות הישנות לאחר קריסת האימפריה שלהם. בשנת 1578, אלטן חאן, מנהיג צבאי מונגולי בעל שאיפות לאחד את המונגולים ולחקות את הקריירה של ג'ינגיס חאן, הזמין את ראש שושלת הגלוג העולה לפסגה. הם יצרו ברית שהעניקה לאלטן חאן לגיטימציה ואישור דתי ליומרותיו הקיסריות, וסיפקה לאסכולה הבודהיסטית הגנה וחסות. אלטן חאן ממונגוליה העניק למנהיג הטיבטי את התואר דלאי לאמה, אותו מחזיקים יורשיו עד היום.

אלטן חאן נפטר זמן קצר לאחר מכן, אך במאה שלאחר מכן, הגלוג התפשט ברחבי מונגוליה, בסיוע בין היתר למאמציהם של אריסטוקרטים מונגולים יריבים לזכות באישור דתי ותמיכה המונית במאמציהם הכושלים בסופו של דבר לאחד את כל המונגולים במדינה אחת. ויהארות (דאטסאן מונגולי) נבנו ברחבי מונגוליה, לעתים קרובות ממוקמות בצומת של נתיבי סחר והגירה או במרעה קיץ שבו מספר רב של רועים היו מתאספים לטקסים וקורבנות שמאניים. נזירים בודהיסטים ניהלו מאבק ממושך עם השאמאנים הילידים. במידה מסוימת, הם הצליחו להשתלט על תפקידיהם ושכרם כמרפאים ומגיד עתידות ולדחוף את השאמאנים לשולי התרבות והדת המונגולית.

המגע הראשון של המונגולים עם הבודהיזם מתחיל במאה ה-4 לספירה. לפני כן, לטורקים של טופה ולשושלת ווי הייתה השפעה מסוימת על אימפריית חואן חואן, ששלטה במונגוליה באותה תקופה. השפעה בודהיסטית מאוחרת יותר היא זו של קיטן במאה ה-10, אליה מתוארכים סטופה בקרולן ברס חוטה ושרידי פסל בודהה בנהר חלקין גול. בשנת 1125 נפלה שושלת קיטן, ומונגוליה חזרה לאוסף לא מאורגן של שבטים לוחמים שבהם נסטוריאניות, מאניכאיזם ושאמאניזם היו הדתות העיקריות.

קשרים בין מונגולים מהאזור שמצפון לגובי לבין הבודהיזם התרחשו בשנת 1219 כאשר המצביא המונגולי מוקאלי כבש את העיר לאן צ'אנג במחוז שאנסי ולכד נזיר בשם האי-יון, חסיד של כת הצ'אן, שהייתה פופולרית אז בסין. הטיבטים תמכו במהרה באסכולת הבודהיסטים הצ'אן. הבודהיזם הטיבטי עדיין הושפע רבות מהשאמאניזם והאנימיזם הקדומים של טיבט. לכן, ייתכן שהוא היה תואם יותר את מערכות האמונה של המונגולים, שרבים מהם נותרו נאמנים לשאמאניזם ולפולחן הטבע של אבותיהם.

בשנת 1239, בנו של אוגדי קודן, לאחר שכבש את מחוז סצ'ואן בסין, החליט לפלוש לטיבט השכנה. כשהחליטו במהירות לתבוע את השלום, שלחו הטיבטים את סו-פאן, אב המנזר של מנזר סאקיה, המטה של ​​עדת סאקיה של הבודהיזם הטיבטי, לקודן. So-pan - סאקיה פנדיטה - היה מלומד בעל שם שכתב מסמכים מלומדים רבים, כולל אוצר העצות הטובות.

בתקופת החאנים הגדולים, הצורה הטיבטית של בודהיזם צברה השפעה רבה יותר במונגוליה. בתחילת המאה ה-13, ג'ינגיס חאן כבש את טיבט. מנהיג האימפריה הגדולה ביותר אי פעם היה ידוע בסובלנותו הדתית, כאשר נסטוריאנים, נוצרים, מוסלמים, מאניכאיסטים ושאמאנים היו בממלכתו. לאחר מותו, צרות מתעוררות בטיבט, ונכדו נשלח לשם ליישב את העניינים. למרות שעשה זאת עם שובל של הרס, הוא מתיידד עם שאקיה (סה סקיאה) פנדיטה, הפטריארך של כת סה סקיאה. עם שני גברים אלה, מתחילה מערכת היחסים המיוחדת בין לאמה לפטרון הטיבטי. יורשו של גודן, קובלאי חאן, המשיך את הקשר הזה עם אחיינו של שאקיה פנדיטה, פאגס-פה. הוא הוחזק בחצר המונגולית, אך יותר מסיבות פוליטיות מאשר רוחניות. בכך שנתן בית לנציג מטעם סה סקיאה פה השלט, קובלאי קיווה לזכות ביחס ידידותי בצד הטיבטים. בזמן שהיה בחצר המונגולית, פאגס-פה המיר חלקים משמעותיים מהמעמד השליט, כולל קובלאי. כך, לראשונה, מונגוליה הייתה תחת השפעה בודהיסטית משמעותית, אם כי נראה כי זו הוגבלה בעיקר למעמד הגבוה.

לאחר מכן, בשנת 1307, עם מותו של נכדו של קובלאי, טמור, ניסה נכד נוסף שלו, אנאנדה, לתפוס את כס המלוכה של שושלת יואן. בעודו משמש כסגן המלך של ארץ טאנגוט של שיה (המרכזת סביב המחוז הסיני של ימינו נינגשיה), אנאנדה התאסלם. הוא למד את השפה הערבית, למד את הקוראן בעל פה, וחלם להפוך את כל סין למדינה אסלאמית. בן דודו ח'ישאן התערב, הוציא להורג את אנאנדה, ועלה בעצמו על כס המלוכה. ח'ישאן, למרות יחסו לבן דודו, היה בודהיסט אדוק. הוא הזמין את המתרגם המפורסם צ'וקיי עוזר לבייג'ינג ויזם תוכנית תרגום נרחבת של טקסטים בודהיסטיים מטיבטית למונגולית. "בזכות [עבודותיו של ח'ישאן], מחלות אנושיות ובעלי חיים נעלמו מהארץ, ולא היו שיטפונות ולא רוחות; הגשמים היו בזמן ומתאימים לגידולים, והאושר פרח. מרכזי הלימודים והמדיטציה המנזריים התחרו בעושרם ובחשיבותם."

לאחר מותו של קובלאי בשנת 1294, המשיכו יורשיו במעקב כלפי חוץ אחר הבודהיזם הטיבטי, אך ישנן עדויות לכך שהנוהג בפועל, לפחות בחוגי בית המשפט, הושחת יותר ויותר בגלל השפעות לא בודהיסטיות. ישנן התייחסויות למאגיה שחורה, הקרבת חיות וכתות מין המבוססות על פרשנויות שגויות של טקסטים טנטריים אזוטריים מסוימים.

בסוף המאה ה-16, אלטן חאן היה בשלטון. הוא נפגש עם סונאם גיאטסו, מנהיג בודהיסטי טיבטי, לו העניק את התואר דלאי לאמה. דלאי היא מילה מונגולית שמשמעותה "עצום" או "אוקייני"; זוהי גם תרגום מונגולי ישיר של המילה הטיבטית גיאטסו ולכן תואר הולם במיוחד לסונאם גיאטסו. מאותה תקופה ואילך, הבודהיזם הפך לדת השלטת בשטחים מונגוליים ומקים כמורה גדול.

בסוף המאה השבע עשרה ותחילת המאה השמונה עשרה, הפסל המובהק מבין מדינות הבודהיזם באסיה היה אונדור גגין זאנאבאזאר (1635-1723), ג'בטסונדמבה חוטוקטו הראשון, או בוגדו גגין (המלך בוגד), והפסל הגדול ביותר של מונגוליה. הוא היה מייסד בית הספר לאמנות שלנו, "זאנאבאזאר". מאז זאנאבאזאר, הנציג הבכיר ביותר של הבודהיסטים במאה ה-17, נקבע התואר חאן בוגד (המלך בוגד). החאנים היו בו זמנית הבודהיסטים הבכירים ביותר וגם מנהיגים חילוליים. החאן המונגולי האחרון, בוגד, נפטר בשנת 1924. הוא היה השליט הדתי והחילול האחרון של המונגולים שהתגורר בארמון חאן בוגד. מקום המגורים נקרא אולן בטור, כלומר, "לוחמים אדומים" או "גיבורים אדומים".

בסוף המאה התשע עשרה היו 583 מנזרים ומתחמי מקדשים, ו-243 לאמות בגלגול חיו בשטחים מונגוליים, מתוכם 157 התגוררו במונגוליה הפנימית. אנשי הדת הבודהיסטים שלטו בכ-20 אחוז מעושר המדינה, ובשנות ה-1920 של המאה ה-110,000 היו כ-XNUMX נזירים, שהיוו שליש מאוכלוסיית הגברים.

גלריית תמונות של אתרים קדושים בודהיסטיים מונגוליים